פַּרְצוּפִים לַמַּרְאָה  

 

בָּעֶרֶב, בַּמִּקְלַחַת, כְּשֶׁאִמָּא לֹא רוֹאָה,

אֲנִי סוֹגֵר אֶת הַמַּיִם וּמַבִּיט בַּמַּרְאָה.

אֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל עַצְמִי טוֹב,

מַצְמִיד אֶת הַפָּנִים לַמַּרְאָה, קָרוֹב.

 

וּבֵין שַׁמְפּוֹ לְסַבּוֹן וְכֹל הַקִרְצוּפִים,

אֲנִי מִתְאַמֵּן בְּשֶׁקֶט עַל כֹּל הַפַּרְצוּפִים.

 

אֲנִי מוֹתֵחַ אֶת הַשְּׂפָתַיִם הֲכִי שֶׁאֶפְשָׁר

וְרוֹאֶה אֵיפֹה הַחִיּוּךְ שֶׁלִּי נִגְמָר.

 

אֲנִי מוֹרִיד לְמַטָּה אֶת הַגַּבּוֹת

וְעוֹשֶׂה אֶת הַפַּרְצוּף הֲכִי כּוֹעֵס שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת.

 

עִם הַשַּׁמְפּוֹ אֲנִי מַעֲמִיד מֵהַשֵּׂעָר כַּרְבֹּלֶת

וּמֵזִיז אֶת הָרֹאשׁ כְּמוֹ תַּרְנְגֹלֶת.

 

אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הָעֵינַיִם וְהַפֶּה גָּדוֹל

וְעוֹשֶׂה אֶת הַפַּרְצוּף הֲכִי מֻפְתָּע שֶׁאֲנִי יָכוֹל.

 

רַק דָּבָר אֶחָד עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי, אֲבָל אֲנִי עֲדַיִן מִתְאַמֵּן.

 

אֲנִי סוֹגֵר אֶת הָעֵינַיִם מַהֵר וּמְנַסֶּה לְהַסְפִּיק לִרְאוֹת,

אֵיךְ אֲנִי נִרְאֶה עִם עֵינַיִם עֲצוּמוֹת.